רשומות
היה היה צב, שגר ליד נהר. הצב חי עם שני ברווזים שהיו חבריו הטובים. הוא נהנה מחברת הברווזים, משום שהוא יכל לדבר איתם ככל שרצה.
הצב אהב לדבר. תמיד היה לו מה להגיד. לא רק שאהב לדבר, הצב גם בעיקר אהב לשמוע את עצמו מדבר.
אחרי שנים רבות של חיים נינוחים ורגועים, מימיו של הנהר התחלו להתייבש. גובה פני המים ירדו. המצב לא נראה טוב, עד שבעונת קיץ יבשה, גם יבשו מימיו של הנהר לגמרי.
שני הברווזים הבינו שהם לא יכולים לחיות לצידו של נהר יבש, לכן החליטו לעוף למקום אחר. מקום בו ברווזים כמוהם יכולים למצוא יותר מים. הם ניגשו לצב, חברם הטוב ונפרדו ממנו לשלום.
"אל תשאירו אותי מאחור" התחנן הצב. "קחו אותי איתכם! לא ארצה לחיות יותר אם אשאר כאן."
"אבל אתה לא יכול לעוף עכבר יקר", אמרו הברווזים. "כיצד נוכל לקחת אותך איתנו?"
"קחו אותי איתכם! קחו אותי איתכם!"
הברווזים ריחמו על הצב וחשבו כיצד יוכלו לקחת אותו איתם: "חשבנו על דרך בה זה יהיה אפשרי", הם אמרו, "אם רק נוכל להחזיק מעמד - כל אחד מאיתנו יחזיק קצהו של מקל ואתה תאחז בו בפיך. כך נעוף באוויר ונישא אותך איתנו. רק תזכור, אסור לך לדבר! אם תפתח את הפה אתה אבוד".
הצב הבטיח כי לא יוציא הגה, הוא אפילו לא יניע את פיו. הוא היה אסיק תודה. הברווזים הביאו פיסת מקל קטנה ואחזו בשני קצותיו. הצב, מצידו, החזיק במרכז המקל באמצעות פיו. אז התרוצצו שני הברווזים באוויר ועפו למרחקים.
כאשר היו מעל צמרות העצים, רצה הצב להגיד - "ראו כמה גבוהים אנחנו!" אך הוא זכר כי אסור לו לפתוח את פיו. כאשר הם עברו מעל כיכר העיר, הסתכלו עליהם האנשים וצעקו "ראו את שני הברווזים שסוחבים את הצב!" וכולם רצו לראות.
הצב רצה להגיד "זה לא עניינכם!" אבל הוא לא פצה את פיו. האנשים המשיכו ואמרו "האין זה מוזר! תראו!" ואז שכח הצב את כל אשר הבטיח, כי רצה להגיד לכל אותם אנשים "שקט, אנשים טפשים"
הצב פתח את פיו ונפל לקרקע.
וזה היה סופו של הצב.
האין זה דבר טוב לדעת לסגור את הפה לפעמים?
